אילו הייתי חבר אגודה…

אילו הייתי חבר אגודה, הייתי חושב לעצמי "מה הבעיה? למה קשה לאנשים לשלם הון אגודה?"

האם הבעיה נעוצה בשאלה כן הון אגודה לא הון אגודה, או שאולי בעצם מדובר בגישה?

אם הייתי מנסה לאתר את הבעייתיות בתשלום הון אגודה כפי שהוא כיום, הייתי מעלה מספר נקודות:

  1. יש בעיה בקביעה שרירותית של תשלום הון אגודה. על מנת, שהתושבים החדשים יקבלו מרצונם הטוב את עניין התשלום, גובה הסכום צריך להתבצע לפי שיטה הגיונית וצודקת. אין כיום שיטה כזו!
  2. יש בעיה בתשלום הון אגודה חד פעמי גבוה וזאת משום שאם תושב נאלץ לעזוב את ביתו מאילוצים כלכליים שונים לאחר מספר שנים מועט. הוא משלם יותר למרות שקיבל פחות.
  3. תשלום חד פעמי גבוה של תושבי ההרחבות, מזרים כסף רב לקופה הציבורית. זו בעיה מאוד גדולה אם הוועד הנבחר הוא זה שמחליט לאן ילך הכסף. בסכומים כאלה גדולים יש צורך במעורבות של כל הקהילה.

פתרונות אפשריים:

הדרך לדעתי לחישוב הוגן של הון אגודה הוא חישוב של נכסי האגודה וחלוקה של סה"כ נכסי האגודה (פחות התחייבויותיה) במספר בתי האב. דרך חישוב זו בעצם אומרת שתמורת תשלום הון אגודה, התושב החדש מקבל מעין מניה המבטאת את חלקו היחסי בנכסי האגודה.
מניה זו ניתנת להעברה וכאשר אדם מוכר את ביתו הוא למעשה גם מעביר את המניה למי שרוכש ממנו את הבית. זו דרך הוגנת וצודקת יותר לגבות הון אגודה.
משום שברגע שהסכום נקבע באופן שרירותי, אנו מקבלים מצב כפי שקיים כיום שאנשים רבים שואלים "למה אלה שילמו פחות? ואלה יותר ואלה בכלל לא ידעו ששילמו?"

על מנת לפתור את בעיה מספר 2, הייתי מחלק את תשלום הון אגודה למספר שנים (נניח 10 15 שנים), כך שאדם שנאלץ לעזוב את ביתי, לא יצטרך לשלם תשלום חד פעמי גבוה, ואילו זה שירכוש ממנו את הבית, ימשיך את התשלומים מאותו המקום ולא יידרש לשלם תשלום מלא.

כפי שהסברתי קודם לכן בפוסט על הפתרון הכי יעיל, אני חושב שההחלטה על הפניית המשאבים הכספיים, צריכה להיות בידי התושבים. הכספים הללו שניתנים לפיתוח אינם כספים שהם חובה! הם כספי רשות! ומדובר בסכומים מאוד גדולים ולכן חשוב מאוד שלכל תושב שמשלם תהיה אפשרות לקבוע לאן ילכו הכספים הללו.
*אין לראות בכתוב לעיל כהמלצה של הכותב להצטרפות לאגודה.
הכותב הינו אדם חופשי ומאושר שישמח לתרום את חלקו לקהילה, אך הוא נכון לעשות כן מרצון ולא בכפייה.

פורסם בקטגוריה אגודה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות על אילו הייתי חבר אגודה…

  1. מאת Ranjee‏:

    שלום רב,
    כשמשפחה באה לישוב קהילתי ומרואינת בועדת קליטה ישובית מוסבר לה שהיא צריכה לבקש להצטרף לאגודה השיתופית ולשלם את חלקה בהון אגודה.
    בדרך כלל אין בעיה והמשפחה ממלאת טופס בקשה כזה ולאחר שהיא עוברת את ועדת הקליטה האיזורית היא מחזירה את הטופס החתום יחד עם התשלום להון האגודה. רק אז מקבלת המשפחה אישור האגודה לסוכנות ומשם למינהל לצורך העברת זכוות במגרש או בנכס (במקרה של בית יד שניה).
    משפחה שעוזבת תוך 5 שנים מקבלת את החלק היחסי בהון האגודה ששילמה בחזרה.
    היכן התנהלות זו נמצאת בנקודה חלשה? בקטע ש'חייבים' להצטרף לאגודה. זהו קטע בעייתי בעיני.
    האם יש לאגודה יכולת מוסרית ו/או חוקית לכפות את עצמה על המשפחה ולאלץ אותה להצטרף?
    בד"כ אין בעיה כי משפחות שבאות לישוב קהילתי מכירות, מקבלות את כללי המשחק ורוצות להצטרף לקהילה כשווים.
    במקרה של משפחה שרוצה לגור בישוב אך לא רוצה להצטרף לאגודה אפשר, לדעתי, לעשות כן. שם המשחק הוא הוגנות מצד שני הצדדים:
    על המשפחה לשלם את חלקה היחסי בשכירות ההשקעות שבוצעו בישוב עד הגעתם. את זה עושים כ- % מההון העמי של האגודה כפי שמתבטא במאזני האגודה. הרציונל: כל מה שקיים באגודה בא מאותה קרן פיתוח: גן המשחקים, פארק, גן כושר, הרחבת כבישים, תאורה במגרש הספורט ועוד הרבה.
    לטענה שהמשפחה לא משתמשת בתשתיות אלו הרי התשובה היא שחלק מערך הבית שקנו או שימכרו בעתיד נובע מהסביבה המטופחת והמושקעת אליה נכנסו. כמו כן לא ניתן לבדוק אם המשפחה ביקרה בפארק או לתמחר את השימוש הפרטני שעשתה המשפחה כשילדה אכל אוכל שחומם בכיריים שנקנו מאותה קרן פיתוח או שימוש במועדון למסיבת בר מצווה.
    בהמשך לאותו קו, על המשפחה לשלם את חלקה בשכר העבודה של המתנדבים. המתנדבים עובדים בחינם עבור חברי האגודה. לא עבור מישהוא שאיננו חבר אגודה. אם נחשב את עלות שכ"ע של כל המתנדבים בכל הועדות בשנה אחת נגיע לסכום פנטסטי של כ- 200 אלף ש"ח. אז תואיל המשפחה לשלם את חלקה היחסי בעלות המתנדבים.
    כך הגעתי לסכום של כ- 15,000 ש"ח לשנה (!).
    בצורה זאת אני פותר גם את בעית השוכרים בשכירות משנה בבתים בישוב.
    השוכרים, משתמשים באותם תשתיות, שוחקים אותם, אך משלמים רק לבעל הבית שלהם.
    איך אני יודע על קיומם? מרישומי משרד הפנים על אלו שכתובתם בישוב ודרך בקשתם למכסת מים מרשות המים.
    כך אני פותר את בעית ה'אי הוגנות' באילוץ משפחה להצטרף לאגודה מצד אחד ואי תשלום או אי השתתפות של משפחות שאינן חברות באגודה, לא רוצות להיות באגודה או רוצות לצאת מהאגודה.
    לאחרונה פסק דין אמנון מתיר לחבר אגודה לצאת מבלי לוותר על הנכס אך באותה נשימה מחייב את המשפחה להסדיר את תשלומיה לאגודה כבעלת הנכסים בישוב וזו שמתפעלת אותם.

    • מאת יורם‏:

      האם אתם מסבירים לאותה משפחה שמעוניינת להצטרף לאגודה מה החובות שיחולו עליה?
      האם אתם מעבירים "למעוניינים" את תקנון האגודה שמסביר להם את חובותיהם וזכויותיהם? או שאתם מחכים שהם יבקשו זאת? (בקשות שמן הסתם מועמדים יחששו לבקש).
      האם אתם מראים למעוניינים תשקיף שמציין את נכסי האגודה? שידעו לאן הם נכנסים? כמה חובות יש לאגודה או במקרה הטוב האם הון האגודה שהם ישלמו, יציין את השווי היחסי האמיתי של "התרומה" שלהם משוייה האמיתי והנוכחי של האגודה?

      עוד אמרת

      האם יש לאגודה יכולת מוסרית ו/או חוקית לכפות את עצמה על המשפחה ולאלץ אותה להצטרף?
      בד"כ אין בעיה כי משפחות שבאות לישוב קהילתי מכירות, מקבלות את כללי המשחק ורוצות להצטרף לקהילה כשווים.

      מאוד חשוב להבין שאין לאגודה זכות חוקית לכפות את עצמה. יכולת, זה כבר עניין אחר. המציאות מראה שלאגודה יש בהחלט יכולת לכפות את עצמה על הפרט שמעוניין בקרקע מקרקעות מדינת ישראל.
      משפחות מכירות ומקבלות את חוקי המשחק?
      כאילו שיש להם ברירה אם הם רוצים לקבל קרקע מן המנהל….
      הבעיה כאן היא שתנאי ההמלצה לחכירת קרקע מן המנהל, נתן כוח רב לאגודות פרטיות. הסמכות שהוענקה להם, הקנתה להם שליטה לא מוצדקת על קרקעות ששייכות לכלל אזרחי מדינת ישראל.
      זה מצב שצריך לשנותו והדרך לעשות זאת היא באמצעות חשיפה של "כללי המשחק" האמיתיים של כל נושא הקבלה לישובים.
      מתעניינים ומועמדים חדשים צריכים להבין שאין לאגודה שום זכות חוקית ובטח שלא מוסרית לכפות את עצמה על אזרחי מדינת ישראל שמעוניינים להתיישב על קרקעות ששייכות למדינה.

      באופן עקרוני, אינני רואה שום בעיה בתשלום שכירות עבור שירותים קהילתיים שנצרכים מן האגודה. רק לשם כך נדרשת שקיפות והפרדה בין האגודה לבין הגוף שמספק שירותים קהילתיים בישוב.
      לכל תושב (ולא רק לחברי אגודה) צריכה להיות הזכות להשפיע ולהתנדב לכל וועדה שעוסקת במתן שירותים קהילתיים (ולא רק לחברי אגודה).

      הבעיה עם התביעות שנעשו לאחרונה כנגד האגודות בישובים היא שהאגודות הפרטיות הללו לא התאימו את דרך פעילותן לדרך המתאימה מבחינת החוק והצדק.
      הן עדיין חושבות שהן יכולות לתפקד כגוף מוניציפלי (למרות שאין להן סמכות לכך), להטיל מיסים שונים באופן שרירותי ולטעון שמי שמשלם אותם הוא לא בסדר, להחתים על תקנון לא חוקי שמקנה לאגודה זכויות קניין על ביתו של החבר באגודה ועוד להמשיך לחשוב שזה בסדר.
      החוק חושב אחרת > קישור

    • מאת נגה‏:

      בניתוח הכלכלי שלך אתה שוכח דבר אחד מאד פשוט אבל גם מאד חשוב: הועד המקומי!
      בישוב שלך (שאני אשמח לדעת את שמו אם אפשר) יש גם ועד מקומי- כלומר הוא קיים על פי חוק וכל סכום כסף שמועבר מממנהל מקרקעי ישראל, מהמועצה (לפי מספר תושבים- גם שוכרים כמובן) ומהחברה למתנס"ים (עבור חינוך ותרבות של כלל התושבים- שוב, גם השוכרים) מועבר לועד המקומי! ומדובר במאות אלפי שקלים בשנה!!!
      מאד יכול להיות שתגיד לי "אבל אצלנו אין ועד מקומי" כי אולי דה-פקטו אין כזה- כלומר אין אחד כזה שמתפקד. אבל משפטית קיים כזה- לרווחת כ ל ה ת ו ש ב י ם וכנראה שפשוט האגודה שואבת ממנו את הכסף בדרך הקלוקלת של 'זהות ועדים'. בקיצור, אני לא הלאה אותך אלא אגיע לעיקר:
      כשאתה רוצה לחשב האם אותה משפחה שלא רוצה להצטרף לאגודה חייבת בכלל לשלם משהו תבדוק האם בכלל האגודה בעצמה השקיעה כסף במשהו או שאלו בעצם כספי הועד המקומי שהאגודה ניכסה לעצמה ועכשיו היא גם רוצה לקבל בעלות על הפירות שלהם?
      ממה שאני הבנתי לפחות שקורה בהררית ובעוד ישובים במשגב (אולי אצלכם זה אחרת), הכסף שהוא כסף נקי של האגודה הולך בעיקר כדי לשלם משכורות עתק למקורבים ואילו כל הפיתוח של התשתיות וההשקעה בדברים הציבורים ממילא זה מכספי הועד המקומי (ששורשר לאגודה) כך שזה ממילא של הציבור כולו בלי קשר לחברות באגודה

    • מאת נגה‏:

      התגובה שכתבתי היא כמובן על דברי
      Ranjee
      נגה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים